בחנו ב'פול גז' את הג'ידינק 250 כשהגיע לראשונה לארץ בתחילת 2013, והשורה התחתונה הייתה "קטנוע מאכזב". היו מספר סיבות לאכזבה שלנו: קו אדום ב-8000 סל"ד הגביל את המהירות המרבית לכ-120 קמ"ש על השעון, ומיגון רוח נמוך מדי הפך גם את המהירות הזו ללא נוחה – כך שהכושר הבינעירוני של הקימקו החדש היה נחות יחסית למתחרים. כיול המתלה הקדמי היה רך מדי וגרם לג'ידינק להתרסק על מהמורות במקום לספוג אותן, ולקינוח תא המטען תחת המושב היה מוגבל בנפחו ולא הצליח להכיל קסדה מלאה. אנשי היבואן לקחו ברצינות את הביקורת שלנו והעבירו אותה אל היצרן בטייוואן. התוצאה היא שחצי שנה אחר כך הגיע לארץ דגם משופר בדיוק באותן נקודות שאכזבו אותנו בגרסה הראשונה. אנחנו במערכת החלטנו שזהו קטנוע מספיק חשוב לשוק המקומי שלנו, ומגיע לו מבחן מקיף וארוך טווח שיבדוק בצורה מוחלטת האם שיפור אותן הנקודות הפך גם את החבילה כולה למוצלחת ומתגמלת, או שמא שוב נתאכזב.
כשקיבלתי את הג'ידינק למבחן ארוך טווח היה בזה עבורי אישית גם סוג של סגירת מעגל. שלוש שנים הייתי בעליו של האב הרוחני שלו – הגרנד-דינק, והכרתי לעומק את כל היתרונות והחסרונות שלו. אצל הג'ידינק, בתור ממשיך דרכו, אנחנו מצפים למצוא לפחות את אותם היתרונות, אבל בעיקר פחות חסרונות, ובמבחן ארוך טווח יש לנו מספיק זמן לברר את כל הפרטים האלה. זכוכית המגדלת שלנו מכוונת בדיוק אל אותן נקודות חלשות של הגרנד הישן, העיקריות שבהן הן עמידות המנוע ברכיבות ארוכות בסל"ד גבוה, לשימוש עירוני אגרסיבי מבחינת זינוקים ובלימות, ולאיכות החומרים וההרכבה. אנחנו נהיה קשוחים ותובעניים כלפיו, אבל גם הוגנים מבחינת התחזוקה השוטפת שאותה נקיים לפי הספר. הג'ידינק נכנס לשגרה שתלווה אותו בשנה הקרובה, בשאיפה שהשנה הזו תהיה אינטנסיבית מספיק בכדי לדמות לפחות שנתיים-שלוש של שימוש שגרתי אצל רוכב ממוצע.
השאר תגובה