תסמונת שטוקהולם
קטנוע המבחן השתלט לי על החיים. אני עולה עליו בבוקר, קורע אותו ואיתו את רחובות העיר והכביש המהיר, וחוזר הביתה בסוף היום עם הלשון בחוץ. הוא מצידו לא מבקש הרבה יותר מדלק וטיפולים בזמן. החודש הוספנו לרשימה גם רפידות בלם אחורי שנשחקו כמעט עד תום, טיפול שגרתי קטן, וזהו. אני מצדי פיתחתי כנראה הזדהות מוחלטת עם הקטנוע, ורוב הזמן נראה לי שפשוט לא צריך שום דבר יותר ממה שיש לו להציע. כשיש קרטונים או חבילות, תמיד יש בו מקום להעמיס, את חיפה-ת"א הלוך חזור הוא עושה מהר ובקלות, בעיר הוא מלך, אז מה רע? כמה פעמים חשבתי שבסוף המבחן ארכוש אותו לעצמי. איך אפשר להסתדר בלי טוסטוס-על כזה? לקפוץ לעיר לקניות, להעפיל לירושלים, לשייט לחיפה… הכל הוא עושה בלי טענות או מענות. כולבויניק מושלם. אני שבוי שלו והוא שבוי שלי, ואולי שנינו פיתחנו את תסמונת שטוקהולם – בה השבוי מזדהה עם שובו, שוכח שהוא שבוי, וגם כשהוא יכול לברוח – הוא נשאר מרצונו.
חום מרץ-אפריל
באחד מימי החמסין שסיכמו את החורף המוזר שלנו, הג'ידינק האדום התחבר לצד הנשי שלו ועשה פיפי ירוק בישיבה. זה היה אחרי נסיעה לא מאומצת מדי מתל אביב לכפר סבא, שם טיפסנו באטיות לקומה השנייה של חניון גדול. לג'ידינק אין שעון חום, אלא רק נורית אזהרה. מניסיון עבר עם שני רכבים, כשהנורית נדלקת לרוב זה כבר מאוחר מדי. החום החריג מטגן את אטם ראש המנוע, מי הקירור מתקרמלים עם שמן המנוע, הופכים אותו לטחינה ושולחים אותך לאכול חומוס עד שיגיע הגרר. אז לא חומוס ולא גרר. חצי שעה אחר כך נבדקו רמת נוזל הקירור, כמות וצבע השמן, הכל נראה תקין והקטנוע מתניע כאילו כלום לא קרה. טלפון לניר מהמוסך המרכזי, ולמחרת אנחנו מגיעים אליו בנסיעה ללא שום סימנים חריגים. במוסך המרכזי מעלים את הג'ידינק על הליפט ותוך זמן קצר מתגלה הסיבה לתקלה. חבק שמהדק את אחד הצינורות של מערכת הקירור השתחרר מעט, וכשהלחץ במערכת עלה ברכיבה איטית, המים פרצו החוצה וחום המנוע עלה. ברכיבה רגילה פינוי החום יעיל יותר, נוצר פחות לחץ במערכת ואין נזילות. החבק הסורר הוחלף, הקטנוע עבר במוסך ביקורת של כמה מחזורי חימום, ולמחרת שוחרר חזרה לעבודת היום יום ללא נזק.
משוגעים כולם!
בעקבות תקלת ההתחממות שהה הג'ידינק לילה במוסך, ואני עברתי במכונת הזמן אל יקום מקביל בו התנועה נעשית בתוך כלי הרכב במקום עליו. את המסלול של ת"א-הרצליה אני עושה עם הקטנוע ברבע שעה, או עשרים דקות אם יש עומסי תנועה גדולים שמאטים מעט את מהירות הרכיבה. עם אוטובוס זה סיפור אחר. רבע שעה הליכה עד לתחנה, רבע שעה המתנה, שלושת רבעי שעה אורכת הנסיעה עצמה, ולבסוף עוד רבע שעה הליכה עד ליעד הסופי. פי שש(!) זמן. חישוב מהיר מעלה שנומינלית האוטובוס גם יקר יותר. אחד עשר שקלים עולה הנסיעה האמורה בקו 501 לעומת כארבעה וחצי שקלים עם הקטנוע, אבל זה לא כולל ביטוח, צמיגים, טיפולים ותיקונים. בחישוב גס זה יוצא כעשרים שקלים ליום, פלוס אותם ארבעה וחצי שקלים לדלק, מינוס 22 ש"ח שעולה אותה נסיעה באוטובוס. שניים וחצי שקלים(!) עבור חסכון של כשעתיים וחצי הלוך-חזור. תהרגו אותי אם אני מבין את אלה שמבזבזים את השעות האלה כל יום בפקקים. משוגעים!
חלון האוטובוס גבוה ואפשר להשקיף ממנו אל היקום האמיתי שעוד הבוקר הייתי שייך אליו. מהחלון אני רואה שליח מיוזע משתחל עם המובי שלו ברווח שבין האוטובוס לרכב שלידו, והרווח הזה יותר קטן ממוטת הכידון של הקטנוע. זה נראה הזוי וסופר מסוכן, אבל פיתול כידון מהיר מעביר את הכידון לצד מראת הרכב, מתחכך קלות בצדו השני בדופן האוטובוס, ותוך שנייה וחצי הוא נחלץ מהמלכודת ונותן גז בכדי להיכנס מן הסתם לעוד מצב דחוק ומסוכן. מתאבדים בפוטנציה, כך אנחנו נראים מהצד. בעיר זה השליח עם המובי, באיילון זה הטימקס שנותן פול-גז בשוליים, ובשבתות בכבישים המפותלים אלה הם רוכבי אופנועי הספורט. ההבדלים בין הסקטורים האלה קיימים רק אצלנו – הרוכבים. עבור כל השאר – כולנו צרורים באותה חבילה עם חותמת אדומה עליה: משוגעים!
סטטיסטיקה חודשית
- 3,103 ק"מ החודש
- 27,357 ק"מ במצטבר
- 19 תדלוקים
- 7.2 ליטר בממוצע לתדלוק
- 137 ליטר בנזין
- 1,054 ש"ח עלות הדלק
- 22.7 ק"מ/ל' – צריכת דלק ממוצעת
- 439 ש"ח – טיפול 24 אלף (קטן)
- 199 ש"ח – רפידות בלם אחורי
השאר תגובה