פעם היה לי T-Max. בחיי. רגע, חכו, זה לא נעצר פה. לא רק שהיה לי T-Max, אלא אפילו שניים.
שככה יהיה לי טוב.
אבל חכו, אני יכול להסביר. זה לא מה שאתם חושבים.
אתם מבינים, מתישהו בין תחילת 2000 לאמצע 2001 הייתי נוהג לרכוב לי להנאתי הרבה על Kawasaki ZX12R מרובה סמ"קים ומשפריץ כוחות סוס שעברו לכביש דרך צמיג עב-כרס במידה 200, בולע דלק כמו טנק מרכבה סימן 4, אבל נותן בגז לכל מה שזז באותה תקופה על כבישי הארץ. באותה תקופה חייתי חיים טובים (אם אפשר לקרוא להם כך), אבל אז הגיעה הפצצה. יותר מדוייק – הפיצוץ. בועת הדוט.קום בקעה לה בקול נפיחה עזה, וגם אני, בהיותי עוסק באותו תחום, נפגעתי כלכלית. הפתרון היצירתי של אשתי דאז (גרושתי להיום) היה "אז תיפטר מהאופנוע שלך" (הן מאוד יצירתיות הנשים האלה, במיוחד כשזה לא נוגע אליהן), ואני, בהיותי בעל המילה האחרונה בבית, הבעתי את מחאתי ע"י יבבות חרישיות. בלית ברירה מכרתי את התפלץ, כשהתנאי היחיד שהצלחתי להציב היה שאני "ארד" לדו-גלגלי אחר, זול יותר.
וכך היה. האופציה היחידה שיכולתי לחשוב עליה מבחינה מוטורית היתה רכישה של T-Max צהוב חדש, מהשנתון הראשון או השני שהגיע ארצה. הוא היה מדהים! הכלי הזה היה התגלמות החוליגניזם המוטורי האוטומטי באותה תקופה. אף קטנוע אחר לא היה מסוגל להתקרב אליו, שלא לדבר על להתיימר להציג ביצועים קרובים למה שהטימקס היה מסוגל לעשות. ה"אוטובוס הצהוב" (כך כיניתי אותו) היה אצלי במשך כשנתיים, שנתיים בהן הספקתי לעבור איתו שתי תאונות (שתיהן לא אירעו באשמתי, אם זה משנה למישהו), כשהאחרונה שבהן היתה קשה למדי עבורי. הקטנוע נפגע בצורה קשה בפלסטיקה, וכיוון שכך החלטתי לשפץ ולשפר אותו ולצבוע אותו בצבעי רפליקת מרלבורו של מקס ביאג'י.
(תודות לכרובי ובולשיט-דוט-קום, היום פולגז, על התמונה)
זמן מה לאחר מכן החלפתי אותו בטימקס חדש, מודל 2005 שחור, שהיה טוב יותר בהרבה תחומים – בעיקר בברקסים בעלי הדיסק הכפול מקדימה, וכן בקוקפיט מתוכנן מחדש ובמאפיינים נוספים. בתקופה ההיא צצו קטנועים נוספים, כמו למשל הסילברווינג של הונדה והבורגמן של סוזוקי וגם ג'ילרה עם ה- GP800, שניסו לגזור גם הם חלק מקטגוריית הגדל-נועים שהטימקס המציא, איפיין, ושלט בה ללא עוררין. יחד עם זאת, בתקופה זו נוצרה לטימקס גם תדמית אפלה יותר, של קטנוע המשמש את חיילי משפחות הפשע ושלל ערסים למיניהם. אני אמנם לא חוויתי על בשרי אף התעמרות מצד כוחות הביטחון, אבל התדמית עוצבה ונחרטה במוחו של הציבור.
מאז עברו הרבה סמ"קים על הכבישים, ואני עברתי לאופנועים אחרים, חזרתי לתפלצים הגדולים מרובי הנפח. אבל תמיד זכרתי לטובה את אותו "אוטובוס צהוב" משנת 2002, ואת אחיו השחור.
ואז נפלה לידי ההזדמנות לקחת את ה- T-Max 530, הדור הרביעי של מלך הקטנועים, לרכיבת מבחן ארוכה. שאני אוותר? עזבתי הכל ורצתי לסוכנות מטרו בת"א.
אם יש דבר אחד שמהנדסי ימאהה למדו הוא שסוס מנצח לא מחליפים, רק משפרים. וכך ממשיכה ימאהה את המסורת שגרמה להם להוביל ללא עוררין, בטח בישראל, את הקטגוריה. תשכחו מנוחות, מפרקטיות, תשכחו מתאי איחסון מרובים או מתצרוכת דלק משופרת – ביצועים. רק ביצועים. שיסע מהר יותר, שיאיץ מהיר יותר, שיבלום טוב יותר, שיקח פניות טוב יותר. לא צריך שום דבר חוץ מזה.
אה. ועיצוב. שיהיה מעוצב למשעי.
ופה הם מצליחים, ושוב בגדול.
המנוע של הטימקס גדל ל- 530 סמ"ק, עם מערכת הזרקת דלק משופרת, בוכנות קלות יותר, ובעיקר 10% יותר מבחינת מומנט שמגיע מוקדם יותר לאורך טווח הסל"ד לעומת הדורות הקודמים. הזרוע האחורית העשוייה אלומיניום מחוברת כעת בצורה ישירה לשלדה העשויה גם היא מאותו חומר, מה שמפחית את המשקל הבלתי מוקפץ של האופנוע בכ- 35% והופך אותו לזריז הרבה יותר. ההנעה הסופית מועברת כעת לגלגל האחורי באמצעות רצועת הינע חשופה בחלקה האחורי (ויש לומר, לטעמי סקסית למדי). בזכות כל זאת ועוד, משקלו של הטימקס מופחת בכ- 4 ק"ג לעומת הדור הקודם, ומגיע ל- 200 ק"ג.
הטימקס תמיד היה אופנוע, אה, סליחה, קטנוע – מעוצב למדי. בדגמים הראשונים הוגדרה הצורה הבסיסית, אבל ככל שהדורות התפתחו, הכניסו בו המעצבים (המוכשרים למדי, לטעמי) אלמנטים קרביים יותר ויותר. ה- 530 לוקח צעד אחד קדימה, כשיחידת החרטום מקבלת צמד פנסים עם תאורה המזכירה את החרטום של ה- R1, לוח השעונים נראה יותר ויותר קרבי עם שתי קונסולות מרכזיות עגולות, והזנב הולך וקטן כשמעליו מתנוססות צמד ידיות אחיזה שימושיות.
המושב עצמו נראה מיליון דולר, אם כי אני חייב לומר שהוא לא מהנוחים שרכבתי עליהם (בטח כשמדובר ברכיבה ארוכת טווח כמו שעשיתי, ועל כך בהמשך). מתחת למושב קיים תא איחסון המכיל בקושי קסדה שלמה אחת, ולא יותר. הרמת המושב נעשית בצורה בלתי נוחה למדי ע"י סיבוב המפתח שמאלה, אבל הפטנט מחייב כיבוי של המנוע ולא תמיד הוא "תופס" את המנגנון. בנוסף, משום מה (לפחות בדגם המבחן) המושב לא נפתח קפיצית, ואלמלא מקצים לעניין גם את היד השניה שתרים אותו בדיוק כשמסובבים את המפתח, הוא פשוט נשאר נעול. ממש לא נוח ולא יעיל, במיוחד כשהיד השניה מחזיקה בקסדה או בפלאפון. מרגע שמשחררים את המושב, צמד בוכנות הידראוליות מרימות אותו ומשאירות אותו פתוח (ציר הפתיחה נמצא מאחור, והמראה של המושב כשהוא במצבו הפתוח נראה סקסי למדי לטעמי). מעבר לתא האיחסון מתחת למושב יש עוד שטח איחסון מינימלי אחד או שניים באזור הקוקפיט, אבל פרט לניירות ואולי קופסת סיגריות אין בהם כל פונקציונליות לצערי. הטימקס לא נועד למסע קניות בשוק לוינסקי.
אגב תנועה עירונית. יום שישי, דרום ת"א, רכבים מטפסים זה על זה בעצבים וצפצופים, חום יולי מבשל לכולם את הפיוזים. גם לי. אבל בניגוד לתנועה העצבנית סביבי אני נהנה. הטימקס בעל מרכז הכובד הנמוך מתנייד בעיר בחינניות שמשכיחה את העובדה שמדובר ב- 200 ק"ג לא קלים בכלל, והוא מצליח להעלים אותם כמעט לחלוטין בזכות זויות צידוד נאות ומנוע שנושך כבר בסל"ד נמוך. הבולמים עושים עבודה מצויינת בעיר, אם כי הקדמי מרגיש שהוא לעיתים נסגר מהר מדי בקפצי על באמפים של האטה בכניסה לרחוב שבו אני גר.
פתיחת גז מטיסה את הכלי קדימה בסאונד שקשה לפספס אותו, ובבעיטה מוכרת, אם כי חזקה מזו הזכורה לי מהדגמים הקודמים. מד הסל"ד מטפס מעלה, אבל הטימקס ממשיך להאיץ חזק. מדובר בכלי שיכול לתת פייט חזק לאופנועים בינוניים, ובכל מקרה הוא משאיר הרבה אופנועים עם פה פעור לאור ההתרחקות המהירה, ולמי שזה לא מספיק ושהפרוטה מצוייה כביסו, רשימת תוספות כמעט אינסופית וקטלוג אביזרים מרשים יכול להביא ליכולות משופרות עוד יותר.
כדי לבחון את הכלי עד לקצה אני מחליט לקחת את הטימקס לאחת מזירות המשחקים הגדולות של ישראל – כביש סדום – ערד. שבת, שש בבוקר, אני ממתין לחברים על כביש שש דרומה. מרחוק אני רואה את האורות מתקרבים, אני מתחיל להאיץ ואנחנו נפגשים במהירות שיוט. מד מהירות מראה 160 חצילים לדקה, ובמהירות הזו הטימקס מרגיש נוח, יציב, עם די כוח יתיר שיכול להאיץ אותי לכיוון ה- 180 (קישואים לשנה, כן?). כבישי הדרום הריקים בשעה הזו חולפים ביעף לידינו, וכעבור כשעה אנחנו מוצאים את עצמנו מגיעים למבואות ערד.
אני מחזיק מעצמי רוכב שקול ומאוזן. מדי פעם מתפרץ אצלי ה"קופיקו" המיתולוגי, אבל ברוב הזמן אני מחזיק את הסוסים באורווה כשהמוטו שלי הוא "אל תכניס את עצמך לפינות שאתה לא יודע איך תצא מהן". במקרה של הטימקס שיחררתי את כל הסוסים. הכביש הנפלא זורם מטה, עשרות סיבובים תוקפים אותך בזה אחר זה, ואני מוריד את הטימקס מטה לכיוון שיא מגבלת ההטייה שלו שמגיעה, לצערי, מוקדם מדי. הטימקס הגיע נעול בסט Bridgestone Battlax BT-011 במידה 120/70 מקדימה, ו- BT-012 במידה 160/60 מאחורה שסיפקו אחיזה מצויינת. בכל סיבוב אני מרגיש את ג'ק האמצע נוגע ומשייף את האספלט המשובח, ומכיוון שהכביש ריק למדי אני מרשה לעצמי להגביר את הקצב.
הברקסים של הטימקס נושכים מספיק חזק כדי לעצור את הקטנוע בצורה אפקטיבית לפני כניסה לסיבובים, ואם צריך, מערכת ה- ABS המובנית תעזור לרוכב לעצור בצורה יעילה וללא נעילת גלגלים. לפני רוכבים מספר אופנועים, חלקם על כלים ספורטיביים וחלקם לא, אבל אני מוצא את עצמי עוקף, עם קטנוע, בסדום ערד, ומספיק להגיע למטה ולהוריד קסדה לפניהם. בדרך חזרה אני שוב יוצא אחרון, ושוב התהליך חוזר על עצמו. זה לא שאני רוכב כל כך טוב ("אין הנחתום" וגו'), אבל בגלל קלות התפעול, המנוע הגמיש והברקסים הטובים של הטימקס, אני פשוט מרחף.
הסיפור חוזר על עצמו שוב ושוב, ועד שהגיעה שעת הצהרים אני כבר עייף ורוצה לחזור. הדרך חזרה על כביש 31 מלאה סכנות פוטנציאליות, בעיקר מצד בני הדודים שאוהבים לחתוך בפתאומיות מהכביש לשטח דרך הנתיב הנגדי, ילדים שחוזרים מבית הספר ברגל ועוברים דרך הכביש, גמלים וחיות משק אחרות שמשוטטות חופשי, וזה עוד לא הכל. עייפים אנחנו נוסעים במהירות סבירה צפונה, ופה המתלים הקשים והמושב הספרטני של הטימקס כבר מתחילים לתת את אותותיהם בישבני. גם מיגון הרוח לא עוזר, והקסדה שלי חוטפת שוב ושוב משבי רוח חמים. אותן תכונות שהפכו אותו לאחלה כלי ספורטיבי בדרך הלוך, בהחלט גרם לעיקצוצים מעצבים ולניסיונות לא כל כך מוצלחים לשנות תנוחת ישיבה כדי להקל על ישבני בדרך חזרה. בצומת להבים אני עוצר לארוחת צהרים אצל ידידי אשר, הבעלים של פונדק אסא. אנחנו מחליפים חויות על טיולים חובקי עולם, רכיבות על מגוון אופנועים, ועוד שלל עניינים שגברים מסוקסים אוהבים לדבר עליהם. מלא ושבע אני עולה בחזרה על הטימקס ויודע שיש לי עוד כ- 80 ק"מ עד שאגיע לביתי. אגב מרחקים, הטווח שמציע הטימקס הוא מוגבל למדי, עם צריכת דלק שלא תבייש אופנועי ספורט עתירי סמ"ק. במהלך אותו יום נאלצתי לתדלק יותר מפעם אחת, אבל לפחות התדלוק נוח למדי ומתבצע בחלקו הקדמי כך שאין צורך לקום מהמושב או לפתוח אותו.
האם יצליח הטימקס לשמור על שלטונו הבלתי מעורער גם אחרי ההתפתחויות החדשות בעולם הגדל-נועים? כיצד יעמוד בפרץ בפני המתקפה הגרמנית הצפוייה באמצעות קטנועי העל של BMW? האם יצרנים אחרים כדוגמת הונדה או סוזוקי ישכילו לשכפל את הקונספט? ימים יגידו, אבל בנתיים אין לי ספק – הטימקס הוא המלך, יחי המלך.
תגובות אחרונות של גולשים באתר