* * *
הרמזור של ז'בוטינסקי-ביאליק ברמת גן כבר אדום, אבל לנהג המאזדה האפורה יש חוקים משלו. הוא מוצא רווח בין הקטנועים שכבר עצרו, לוחץ על הדוושה וחוצה את הצומת באדום מלא, משאיר אחריו סמרטוט שחור מתגלגל על הכביש. סמרטוט?! פאאק!! זה גור חתולים שאיכשהו עבר בין הגלגלים מבלי להיפגע. יש לו כנראה מספיק נשמות במלאי, כי מה שבעיקר מעניין אותו עכשיו זה ללקק לעצמו במרץ את התחת. שלושה טורים של מכוניות יזנקו עוד שניה לצומת מכיוון ביאליק, והתסריט הידוע מראש הזה בכלל לא מוצא חן בעיני. "זוזו! תנו לעבור!" אני מפלס דרך עם הקימקו האדומה בין הולכי הרגל שחוצים, נכנס לאמצע הצומת ומאגף את החתלתול. אור ירוק ברמזור ממול, אבל לנהגים שם יש לב. הם מחכים בסבלנות, אולי גם בחיוך, וצופים במחזה מוזר של קטנוע אדום רודף אחרי חתול שחור באמצע הצומת. כמה צפצופים ורקיעות רגליים, וגור החתולים מבין שאולי זה לא המקום האידיאלי להתייחד עם תולעי המעיים שלו, ונמלט לחצר הסמוכה.
* * *
עומד עם הג'ידינק ברמזור אדום, ובנתיב הנגדי חולף לידנו טימקס בשכיבה על הצד. חלקי הפלסטיק שהוא משאיר על הכביש מסמנים את הדרך לרוכב שמחליק אחריו על הגב. הטימקס נכנס במרצדס שעומד בפקק בהמשך הכביש, ואילו הרוכב מחליק לו מעדנות אל מפרץ תחנת האוטובוסים, נעצר בדיוק ס"מ אחד לפני שהקסדה פוגשת את אבן השפה. מישהו מביא לו מים ומתקשר למד"א. בינתיים הנהגת הפוגעת יוצאת מהרכב וחוצה את הצומת ברגל. "דיברתי בטלפון אבל לא החזקתי אותו ביד" – זה מה שיש לה לספר למתקהלים, כאילו היא כבר במשפט וכולנו מושבעים. תוך דקות מגיע אמבולנס, כאילו ידע על התאונה מראש וחיכה מעבר לפינה. עולם כמנהגו נוהג.
* * *
המראות של הג'ידינק מלאות בטרנזיט צהוב. מהתחנה המרכזית הוא יושב לי על הזנב, משתחל בתנועה הצפופה כמו קטנוע, וגם כשיורדים מלה-גארדיה לאיילון צפונה הוא ממשיך אחרי, חצי בשוליים חצי בנתיב, לא דופק חשבון. חזיר כבישים מקצועי. שייחנק. במורשה יש מצלמה ברמזור, ופס שמן אדום ורחב באמצע הנתיב. עתידות: עוד מעט יהיה רכב אוטומטי תקוע. שגרת יום של שליח על קטנוע אדום.
* * *
שליחות זמנית
הג'ידינק האדום הפך החודש לזונת כבישים, ואני עליו כשליח שמעיף משלוחים. מחזות כמו אלה המתוארים למעלה הם ענין יומיומי. לא משעמם לרגע. עשרות התנעות ביום, מאות זינוקים, אלפי עצירות ואינספור תמרונים. בג'ונגל התנועה של גוש דן השליחים הם החוליה האחרונה בשרשרת המזון, והם מתנהגים בהתאם. עברו יותר מעשרים שנה מאז שהייתי שליח. הווספות ששלטו אז בכבישים נעלמו ואת מקומם תפסו ערב רב של קטנועים אסייאתיים. יש הרבה יותר מכוניות, מעט יותר כבישים, והרבה יותר גורדי שחקים עם מעליות שמרגישות כמו מטוסים, וכרטיסים מגנטיים שמתַּקשרים עם כל בלטה ויודעים בדיוק לאן הלכת. ה'בונים' והמוטורולות התחלפו לסמארטפונים ו-Wapp, ורק השליחים נשארו אותו דבר. הרוב צעירים חסרי מנוח, חדורי מטרה לקצר את הדרך בעוד מטר ובעוד דקה ולהרויח עוד שקל, ומיעוט של שועלים זקנים עם עבר היפראקטיבי שהכביש מרגיע אותם. הביקוש גדול כמו השחיקה והבלאי, המסוכנות מאוד גבוהה, ולרוב זוהי תחנה של עבודה זמנית עד שמוצאים משהו רווחי ורגוע יותר.
פצצת אנרגיה אדומה
הג'ידינק מתגלה כפרטנר מעולה לעבודת שליחויות. הוא צר, קל וזריז כמו 125, ושוחה בסבך העירוני כמו דג במים. התמסורת מגיבה מיידית בזינוקים ובתאוצות ביניים, וכשיוצאים מהעיר לכביש פתוח יש מספיק מהירות ויציבות להגיע לכל יעד. מיגון הרוח עושה אחלה עבודה, גם בגשם, ואת הבעייה של המושב עם הריפוד השוקע פתרנו בינתיים בצורה מאולתרת עם מגבת מקופלת שמונחת עליו. המדרס השטוח הוא 'מאסט' בעבודה הזו, וזה של הג'ידינק מספיק רחב בכדי להכיל קרטון ארכיון סטנדרטי ועוד אחד מעליו. פשוט מניחים ונוסעים, בלי להסתבך עם קשירות והינדוסים גוזלי זמן. העומס על הקטנוע גדול ואינטנסיבי. בעיר זה האצות ובלימות נון-סטופ, ומחוץ לעיר זה סל"ד גבוה לאורך זמן. ככה כל יום, כל היום, והקימקו הזה שקיבל את שם החיבה "האדומה" לא מצייץ אפילו רבע תלונה. כבישים אכזריים חובטים בו מכות קשות, והפלסטיקה לא רק שלא מקרקשת, היא אפילו לא חושבת על זה. איכות החלקים וההרכבה הם פשוט ברמה גבוהה מאוד.
שתי נקודות שמעט מציקות הן מיכל הדלק הקטן שמאלץ לפעמים לתדלק פעמיים ביום, ומרווח הגחון הנמוך שמסתדר עם מדרכות ממוצעות, אבל מדרגה טיפה גבוהה כבר מפגישה אותו עם המדרכה, ובג'ידינק נמצא שם למטה הרדיאטור הרגיש. זה לא שונה בהרבה מקטנועי 'מנהלים' אחרים, פשוט צריך לרדת מדרכות בעדינות ולא בחבטה.
דוקטור מישלין ומיסטר מקסיס
"מאטים לפני פניות, כנראה הרבה יותר מהנחוץ, ופותחים את הגז רק אחרי שהקטנוע במגמת הזדקפות. לערפול הזה אחראים כנראה גם הצמיגים. אחיזת הכביש של המקסיס המקוריים לא מבריקה, בלשון המעטה. הם רגישים מאוד לסימוני צבע ולאספלט חלקלק, גם בקו ישר, וכשהם מתחילים לאבד אחיזה ולהחליק – זה קורה מיד ובלי התראה מוקדמת."
זה מה שכתבנו בדיווח של החודש הראשון, והחודש קיבל הג'ידינק סופסוף נעליים חדשות. מישלין 2CT הם נקראים, והם כל כך הרבה יותר טובים מהקקי המקורי של מקסיס שממש עושה עוול לקטנוע, ועוד יותר מזה – לרוכב. זהו! עכשיו הג'ידינק יודע גם לרקוד. פתאום יש תחושת היגוי כשנכנסים איתו לפניות, זוית ההטיה גדלה פלאים, ועכשיו כבר אפשר לרכב כמו שצריך ונכון, בלי חששות והיסוסים מיותרים שנבעו מצמיגי הניילון המקוריים. המישלין 2CT הוא צמיג שיש בו שתי תרכובות של גומי. מרכז הצמיג עשוי מגומי קשה לטובת עמידות ואורך חיים, ובצדדים יש גומי רך ואוחז. מרגישים את זה נהדר בפניות כשהצמיגים ממש נדבקים לכביש, משרים בטחון, ומשפרים את הביצועים ואת הבטיחות. מרחקי הבלימה התקצרו בהתאם, וגם הפידבק מהכביש השתפר משמעותית.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
החודש שתה הג'ידינק 135 ליטר בנזין,
גמע 3289 ק"מ של אספלט,
חייב את הכרטיס ב-1022₪
צרך בממוצע 24.4 ק"מ/ליטר
נכנס לתדלק 20 פעמים
והערה לקרבו 6.8 ליטר בממוצע בכל תדלוק
הקילומטראז' המצטבר עמד בתום החודש הרביעי על 11,897
וכבר נקבע מועד לטיפול 12 אלף.
עלויות נוספות:
זוג צמיגי מישלין 2CT – 909₪
השאר תגובה