ניפוניה מירו 125 במבחן (2013)

חברת MEGO היוונית ייצרה אופניים וקטנועים פשוטים מאז 1947. בתקופות מסוימות גם שלטה בשוק המקומי. ב-1988 היא נכנעה לייבוא מהמזרח, סגרה את פסי הייצור והתמקדה בשיווק והפצה של קטנועים ואופנועים קטנים. כיום היא נקראת 'קבוצת גורגוליס', על שם המייסד, מחזיקה במספר זיכיונות שיווק, ביניהם של סאן יאנג, ושולטת בכ-25 אחוז מהמכירות בשוק היווני שגדול בערך פי שמונה מזה שלנו. 'ניפוניה' הוא שם של חברה-בת שהם הקימו ביפן ב-1992 ועסקה בעיקר בשיווק של חלפים לדו"ג קטנים.

 גלובליזציה בזעיר אנפין

ב-2006 החליטו האחים גורגוליס, בעלי החברה והבנים של המייסד, שצריך להחזיר עטרה ליושנה ולשוב להיות יצרנים. את המתכונת הישנה של להקים מפעל עם הרבה ברזלים ופועלים הם כבר מיצו בעבר, אז ברוח הגלובליזציה הם הקימו את 'ניפוניה ניהול ואחזקות בע"מ'. במטה החברה באתונה נעשה התכנון והעיצוב של הקטנועים, והייצור נעשה בשנחאי שבסין. על מנת לבדל את המוצרים שלהם מסתם עוד קטנוע סיני למשהו מזוהה ואיכותי יותר, הם פתחו ליד המפעל בשנחאי מרכז של פיקוח ובקרת איכות ושכרו את המעצב סוטיריס קובוס שעיצב בעבר כמה מדגמי טויוטה ולקסוס. לתוצאה קוראים אזיו, ארטה ו-וורי – שלושה קטנועים בעלי עיצוב מקורי ויוצא דופן שמהווים את כרטיס הביקור והצהרה על המיוחדות של החברה. המוצרים האחרים של ניפוניה הם קטנועים שגרתיים יותר, ביניהם 'קאב' בשם בריו שכבר נבחן אצלנו, וה-MIRO שאליו אנחנו מתוודעים היום.

מי זה מירו?

מירו (אולי על שם הפסל-צייר חואן מירו, אולי על שם מירו, המשלוחן מהירקות) הוא קטנוע 125 מקורר אוויר וקטן מידות. עם גלגלי ה-"10 שלו והפרונט המשופע הוא מזכיר לא מעט קטנועים מסוגם של סאן יאנג דיוק, קימקו ג'וקי ועוד רבים אחרים שנוצרו לפי קונספט של הונדה 'ליד' משנות השמונים.

באנו בלי הרבה ציפיות למבחן הזה, כי באמת מה כבר אפשר לצפות מקטנוע בסיסי שכזה חוץ מאשר לעשות את העבודה שלו? מיחידת ההנעה של הדגמים המעוצבים לא ממש התלהבנו במבחן ההשוואתי בו השתתף הארטה, אבל כבר ממבט ראשון רואים שהמנוע כאן שונה. בצד, במקום מדיד שמן יש עינית הצצה גדולה, וגם לשמן הגיר יש עינית כזו. כשפותחים את המושב מגלים מפסק 'סודי' לניתוק הצתה וגם שקע חשמלי שמחובר ישירות למצבר. חקרנו קצת אצל היבואן וברשת, ומסתבר שהמאפיינים האלה מיועדים לקדם את המכירה של קטנועי מירו לחברות השכרה. זה מקל על התחזוקה כשאפשר לבדוק שמן על ידי מבט חטוף ומבלי להתלכלך, וכשהקטנוע עומד תקופה ללא שימוש, אפשר בקלות ובנוחיות לטעון את המצבר. את התכונה הזו משלים מד מתח בלוח המחוונים, כך שתמיד ניתן לדעת מה מצב הטעינה והמצבר.

פחות או יותר?

הפלסטיקה לא מרגישה נחותה מזו של קטנועים מקבילים, החיבורים מדויקים ונראה שאין פינות מחופפות. מדרס הרגליים שטוח ומרווח למדי, וכשמתיישבים על המירו הוא מרגיש יותר גדול וגבוה ממה שהוא נראה. תנוחת הרכיבה מרווחת, ויש אפילו מקום לשלוח את רגליים מעט קדימה. המושב די קשיח, אבל רחב ונוח. במהלך הרכיבה הכל מרגיש מהודק, אין זמזומים וקרקושים למיניהם, ובסך הכל המירו מרגיש איכותי למדי.

המנוע חרישי בסרק, וגם שקט במיוחד במהירות 'גבוהה'. מהירות גבוהה בקטגוריה הזו היא בערך 80-90, וגם לא ציפינו ליותר, אבל כיול התמסורת הוא כזה שבשביל לרכב במהירויות האלה, לא צריך למשוך את המצערת עד הסוף. המשמעות היא 'שיוט' רגוע עם מנוע שלא צורח את נשמתו דרך האגזוז. בזינוקים המירו זריז למדי, אמנם לא נותן בראש לעדת המובי-שליחויות העירוניים, אבל גם ממש לא משתרך מאחור. ההיגוי זריז מאוד בעיר, ויציב גם כש'טסים' במהירות המרבית, כמאה על השעון וקצת פחות מ-90 על ה-GPS. צריכת הדלק במבחן עמדה על כ-30 ק"מ לליטר, מה שנותן טווח נסיעה אפקטיבי של כ-150 ק"מ בין תדלוקים.

בלם התוף האחורי חזק למדי, אבל התפעול שלו קצת מעיק. משיכת הידית דורשת הפעלת כוח רב מדי, ומעייפת את היד ברכיבה ממושכת בתנועה צפופה שמחייבת שימוש תכוף בבלמים. זה בולט במיוחד לעומת בלם הדיסק הקדמי שהוא רך ונעים לתפעול, אבל עוצמת הבלימה המתקבלת היא בסך הכל טובה ומספקת. המתלה הקדמי של המירו מכויל רך למדי והספיגה שלו טובה, אבל שיכוך ההחזרה חלש ולפרונט יש נטייה לקפצץ במהירויות עירוניות. האחורי קשה יותר ותומך את הקטנוע היטב כל עוד הרכיבה במוד הרגוע. בהרכבה המתלים מצליחים לשמור על האיזון גם עם מורכב כבד, אבל איכות החיים במושב האחורי לא כל כך טובה. המושב צפוף, מדרסי הרגליים המובנים לא נוחים, וכך גם ידיות האחיזה שהן בעצם צינורות ברזל דקים שמהווים המשך של הסבָּל המקורי.

לטובה יש לציין את תחושת ההיגוי, כן – במפתיע יש כאן קצת מהדבר הזה, כך שבהשכבות אפשר לקבל מושג מסוים על טיב היחסים בין הגלגל הקדמי לאספלט, ועוד במפתיע תורמים לכך גם צמיגי הקנדה המקוריים. החתך שלהם גבוה מאוד, והם ממש לא נראים ספורטיביים, אבל מספקים אחיזת כביש טובה מאוד.

השימושיות טובה בזכות המדרס השטוח ו-וו התלייה שמעליו, ויש גם סבל מקורי לטובת ארגז מתבקש. מתבקש במיוחד לאור העובדה שתא המטען תחת המושב מצומצם וצר מכדי להכיל קסדת שלושה רבעים, שלא לדבר על מלאה. פתיחת המושב נעשית על ידי המפתח בדופן הקטנוע, לוח המחוונים בסיסי מאוד, ופינוקים כלל לא קיימים, למעט אותן עיניות לבדיקת שמן ושקע ומד הטעינה שנועדו להקל על תחזוקת צי של כלים כאלה.

סיכום

ניפוניה מירו הוא קטנוע 125 פשוט ובסיסי, אבל כזה שכבר עומד בסטנדרטים המקובלים. האיכות שלו טובה, כך גם הנוחות, השימושיות, המנוע והתמסורת. החבילה שהוא מספק סובלת ממתלה קדמי לא הכי נעים ומתפעול בלם אחורי מעט נוקשה, אבל גם מתגמלת עם התנהגות כביש נחמדה ועם פעולת מנוע נעימה ושקטה, ובסך הכל התרשמנו ממנו לטובה. תג המחיר שעומד על 11,600 שקלים 'על הכביש' ממצב אותו כאחד מקטנועי ה-125 הזולים שיש, ובתור שכזה – הוא נותן תמורה טובה למחירו.