דרום אפריקה קצת יותר גדולה מישראל. גם מקומות לטייל לא חסרים שם. אצלנו הסיבוב הכי גדול שאפשר לעשות במדינה מחזיק בקושי אלף ומאתיים ק"מ. רבים וטובים עשו אותו על שני גלגלים בכל מיני וריאציות, לחלקן אפילו נתנו את הכותרת "איירון באט" – ישבן הברזל. בדרום אפריקה הברזל כנראה רך יותר. ב-2006 החליט בחור בשם כריס לעשות מסע בין ארבעת הקצוות של דרא"פ, שזה בערך תשעת אלפים ק"מ. המטרה של המסע היתה לעורר מודעות לפעילותו של בית החולים לילדים של הצלב האדום, אותו בית חולים שהציל את חיי בתו שנולדה עם מום בלב, נותחה וטופלה במסירות וכעת היא נערה בריאה. כריס צירף למשימה את הֶיין, חבר ומכונאי, וכדי שהעסק יהיה קצת מעניין וימשוך תשומת לב, הם בחרו לצאת לדרך על הווספות הפרטיות שלהם. כן, וספה 150 דו-פעימתית, כמו אלה שהתרוצצו כאן על הכבישים לפני עשור או שניים.
כריס רצה לכתוב ספר על המסע, אבל הרגיש שאין לו מספיק 'בשר'. כל מה שהוא כתב נראה לו לא מספיק מעניין, ולא מספיק גדול. אז כנראה כבר נזרעה ההזיה לעשות מסע גדול ב א מ ת, חוצה מדינות ויבשות, שיתחיל בקייפ-טאון שבקצה המערבי של דרא"פ, ויסתיים באירלנד, בדאבלין שבקצה הצפון מערבי של אירופה. מעל שלושים אלף ק"מ, במשך שמונה חודשים, ו-כן! על וספות. ההזיה הפכה למציאות, והשבוע פגשנו את החבורה המוזרה והחביבה הזו כאן אצלנו, אחרי שעברו עם הווספות שלהם את אפריקה כולה, חצו את ים סוף והגיעו אלינו לישראל.
למה דווקא וספה? הרי יש אופנועים שמתאימים הרבה יותר למסעות כאלה;
איאן: רכיבה על קטנועים היא חלק מדרך החיים שלנו. אלה כלים קטנים וצנועים שמתאימים לכל אחד, וגם המחיר והתחזוקה שלהם מאוד זולים. יש אצלנו הרבה אנשים שבוחרים בקטנוע ככלי רכב עיקרי עליו הם מתניידים ביום יום, וגם מטיילים איתו בסופי שבוע. יש לנו מועדון שנקרא 'מכורים לקטנועים', ויש בו די הרבה חברים פעילים.
היין: וספה מתאימה במיוחד למסע כזה כי היא למעשה הקטנוע האחרון בעולם שעדיין מיוצר עם תיבת הילוכים ידנית, ואם אנחנו רוצים לעבור גם בשבילים חוליים – זה הכרחי. הכלים האוטומטיים לא יעמדו בתנאים כאלה. חוץ מזה יש להן מנוע דו-פעימתי שמאפשר לעשות תיקוני דרך בקלות, וגוף ברזל קשוח וחזק שגם מאפשר למתקן עליו סבלים ומנשאים, ואם משהו נשבר או מתעקם, די קל לתקן אותו ולהמשיך ברכיבה. זה גם מה שכריס אירגן לנו בתור חסות של LML ההודית. אחרי שפיאג'ו עברו למנועי ארבע פעימות, LML ממשיכה לייצר תחת שמה את הווספה הדו-פעימתית המקורית.
בכנות, אם עכשיו מציעים לכם לנטוש את הווספות ולהמשיך את המסע על ב.מ.וו 1200G/S, הייתם מסרבים?
איאן: וספה!
היין: וספה!
דייב: בימר. אני סוחר ואצלי הכסף מדבר. הייתי מוכר אותו…
לא, לא! בלי אפשרות למכור, רק לצורך המסע. בדאבלין תקבל חזרה את הווספה.
דייב: אם כך: וספה!
בשבילי זו הפעם הראשונה בחיים על קטנוע, במסע הזה. אני בדרך כלל נוסע בפיז'ו 504 העתיקה שלי, קונה פה ומוכר שם, אבל עד עתה רכבתי רק על אופנועים. אולי בעתיד ארכוש לי איזה KLR650, אבל במסע כזה אתה רוצה לראות דברים, נופים, אנשים, והאיטיות של הקטנועים היא יתרון במצב הזה, וכמובן יש את הענין של הכסף. אני אולי יכול להרשות לעצמי לקחת שנה חופש מהחיים ומהפרנסה, אבל אף אחד מאיתנו לא עשיר ואולי ההיפך מזה. אם היו לנו יותר הוצאות, לא היינו יכולים לעשות את מה שאנחנו עושים.
אז אתם ממש מכורים לווספות, מה?
איאן: כשאחזור לקייפ-טאון, אני מתכוון להחנות את הווספה ליד אחד הבימרים הגדולים האלה, עם הפוזה האדוונצ'רית, ולשאול אותו: "עד לאיפה א ת ה הגעת?" ואז אראה לו את המדבקה "מקייפ-טאון לדאבלין – על וספה". מצחיק לחשוב על ההבעה שתהיה על הפנים שלו.
דייב: הסתובבתי וטיילתי הרבה באפריקה. כשהילידים שם בכל מיני איזורים נידחים רואים איזה בימר גדול שועט לידם, הם כבר בקושי מסובבים את הראש. אבל עם הווספות זה אחרת לגמרי. כל מי שרואה אותנו מתחרפן ולא מבין איך הגענו עד לשם.
היין: לא רואים עליה, אבל זו חתיכת מכונה קשוחה הווספה הזו…
אגב איטיות, שמתי לב שכשרכבנו יחד בשבת, אחד מכם השתרך תמיד מאחור ועיכב את הנסיעה.
היין: מחייך – כן, זה אני. רוב הציוד שלנו נשאר אצל המארחים ממועדון הווספות הישראלי, ורק על הקטנוע שלי יש את ציוד התיקונים והגלגלים הרזרביים, אז המשקל העודף הזה עושה את ההבדל, בעיקר בזינוקים ובעליות.
באמת רכבתם כל הדרך במהירות כזו? זה לא מייאש?
איאן: במסע כזה המהירות היא לא העניין, אלא יותר ההתמדה. כשעלינו לאדיס אבבה, שהיא העיר הגבוהה ביותר באפריקה, היו לנו המון עליות ארוכות. היינו צריכים לרדת להילוך שלישי וגם לשני לפעמים, וזה אומר מהירות של 30-40 בערך, אבל אנחנו לא ממהרים, ואין לנו ממש יעד מוגדר לכל יום, אז פשוט נהנים מהנופים המדהימים וזה כיף אדיר. לקחנו את זה בחשבון וטוב לנו עם זה. המהירות שלנו במישור היא בערך 70 קמ"ש, וביום שגרתי אנחנו עושים בערך 350-400 ק"מ.
אז יש גם ימים לא שגרתיים?
היין: כן. ב-HELL-ROAD שבקניה למשל. אנשים עברו שם כמה ימים קודם בלי בעיה, אבל כשאנחנו הגענו בדיוק התחיל לרדת גשם והכל היה בוץ. אלה היו 360 ק"מ שהיינו אמורים לעשות ביום אחד, אבל בפועל זה לקח חמישה ימים! יש באתר שלנו סרטון של כמה דקות על איך שזה נראה, אז תכפיל את זה בכמה ימים…
היו לכם נקודות שבירה? מצבים שקיללתם את הרגע שיצאתם? HELL ROAD נראה אחד כזה…
איאן: ממש לא. לקחנו את זה בכיף, וזה היה אפילו די משעשע. בדיעבד זו חוויה שלא היינו רוצים לוותר עליה.
דייב: זה חלק מהעניין. אתם צריכים להבין, אפריקה של היום זה לא מה שהיה לפני עשר שנים ויותר. יש כבישים כמעט לאורך כל היבשת, ולמעשה ה- HELL-ROAD הוא אחד מלא הרבה קטעים לא סלולים שנשארו. זה רק עניין של כמה שנים ואפשר יהיה לחצות את אפריקה לאורך עם רכב פרטי רגיל. יש תנופה גדולה של פיתוח, בעיקר על ידי חברות סיניות שסוללות כבישים ומקימות תחנות דלק, מלונות ומרכזי תיירות לאורכם, ובטח בעוד לא הרבה זמן תוכל לגלוש עם רולר-בליידס על אספלט סלול, מקהיר ועד קייפ-טאון.
איך באמת הסתדרתם עם דלק, לינה, אוכל… בכל זאת אפריקה זו לא אירופה. 
דייב: האמת – ציפינו שיהיה יותר גרוע, אבל הרוב היה בסדר גמור. למעשה, המקום היחיד בו נתקענו בגלל שנגמר לנו הדלק היה בדרום-אפריקה. פשוט היינו שאננים מדי ולהוטים להמשיך ולרכב, אז כל פעם אמרנו שנעצור כבר בתחנה הבאה. לגבי הלינה, ובכן – אנחנו לא מפונקים. איפה שאפשר להחנות את הקטנועים ולהקים את האוהל לידם זה מספיק טוב בשבילנו. חוץ מזה, אחד הספונסרים שלנו הוא רשת מלונות פרוטיאה שיש לה די הרבה סניפים באפריקה, אז מדי פעם יצא לנו להגיע לאחד כזה ולישון בתנאים יותר טובים מאשר בשטח.
היין: היה לנו קטע מצחיק בסודן. הגענו לתחנת דלק, אבל לא נשארה שם אף טיפה. הבחור אמר שצריכה להגיע מיכלית עוד שעה, אז חיכינו. שעה אצלם זה מושג די גמיש מסתבר, ולבסוף עשינו שם את הלילה. בבוקר למחרת באמת הגיעה מיכלית, תדלקנו ויצאנו לדרך רק כדי לגלות שאחרי חמישה ק"מ נמצאת עוד תחנת דלק, גדולה יותר ושוקקת תנועה.
ואחד עם השני, איך הסתדרתם? לא היו מריבות וחילוקי דעות?
דייב: ממש לא. לכל אחד יש את תחום האחריות שלו, ואנחנו גם מבינים שלכל אחד יש תחומי ענין שונים, אז עם איאן רוצה לשנות כיוון ולנסוע לראות מקרוב יותר את הפילים בקניה, כולנו מסכימים, ואם אני רוצה להתעכב באיזה כפר ולקשקש עם התושבים שם, אז השאר מוצאים פינה מוצלת ונחים בינתיים, או מנצלים את הזמן לטפל בקטנועים ודברים כאלה.
היו לכם יעדים יומיים מוגדרים? ואיך בכלל ניווטתם, עם GPS?
היין: צוחק – יש לנו מכשיר GPS, אבל הוא התקלקל כבר באיזור זמביה, ולא טרחנו לתקן או להחליף אותו. לא היו לנו יעדים מוגדרים וניווטנו בעיקר לפי כיוון כללי בעזרת השמש. היינו קמים עם הזריחה ומיד מתחילים ברכיבה. בצהריים כשכבר היה חם מדי, היינו עוצרים במקום מוצל, אוכלים ונחים קצת, ואחר הצהריים ממשיכים עד השקיעה. בלי לחץ ובלי מתח, פשוט זרמנו בהתאם לנסיבות.
מהי חלוקת התפקידים ביניכם? ספרו קצת על עצמכם 
דייב: אני אמריקאי מאורלנדו, מדריך צלילה במקצועי ומכור לטיולים. יש לי הרבה ניסיון בנסיעות ארוכות באפריקה, ואני יודע להסתדר עם כל אחד בכל מקום, אז אם יש בעיה עם שוטרים או פקידים מושחתים אני עושה משא ומתן ופותר את הבעיות. בן כמה אני? שהאחרים יספרו לך… (היין לוחש: הוא בן 59).
היין: אני בן 35, מכונאי של ציוד חקלאי, ויש לי אוסף של וספות בבית. התפקיד שלי הוא לדאוג לתקינות של הקטנועים. אני יודע לתקן כמעט כל דבר, וכשמדובר בווספה – עם שני פליירים וחוט ברזל אפשר לעשות כמעט הכל.
איאן: אני בן 26, הרפתקן וקטנוען מושבע. יש לי רישיון טיס מסחרי, רוכב על וספה ביום יום, ואת חיידק המסעות קיבלתי אחרי מסע של שלושה ימים לאורך 900 ק"מ שעשיתי לבדי בדרא"פ על וספה ישנה, בדרכים צדדיות. התפקיד שלי בצוות הוא לשמור על מצב הרוח ועל האופטימיות.
וכריס, למה הוא לא איתנו היום?
כריסטופר (40) הוא המנהיג והיוזם של כל המסע הזה. הקשר שלו עם בית החולים לילדים של הצלב האדום בקייפ-טאון הוא המטריה שתחתיה מתנהל המסע שלנו, והוא למעשה זה שהגה ותכנן במשך כמה שנים את המסע, וגייס את הספונסרים שמסייעים לנו. בעזרת כישורי הניהול, העקשנות והירידה לפרטים שלו – יצא כל הפרוייקט הזה אל הפועל. בסודן הוא חטף בילהרציה שכמעט וחיסלה אותו, אז שלחנו אותו במטוס חזרה לדרום-אפריקה, שם הוא אושפז, טופל והחלים. כעת הוא מחכה לנו באיטליה, מארגן ומסדר את העניינים שם.
מה החלק של הספונסרים בהוצאות, ומה שלכם?
מ-LML ההודית קיבלנו כאמור את הקטנועים, ליקווימולי תרמו לנו את השמן לתערובת הדלק, מלונות פרוטיאה מארחים אותנו בסניפים שלהם, קאוקו תרמו לנו את מערכת הקרוז-קונטרול, ועוד הרבה חברות סייעו לנו עם כל ציוד הרכיבה, הלינה וכלי העבודה. אבל ההוצאות העיקריות הן על דלק ועל אוכל שאנחנו מממנים מכיסנו הפרטי, וזה יוצא לא מעט כסף לאורך כל כך הרבה זמן וקילומטרים. לכן אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות ולהודות לכל אותם אנשים נפלאים ממועדון הווספות הישראלי שלקחו עלינו חסות בביקור שלנו בארץ, אירחו אותנו, האכילו אותנו וטיילו איתנו. אנחנו מאוד מעריכים את זה, ומודים על כך. עזרתם לנו מאוד! אם מישהו מעוניין לתמוך במסע ובמטרות שלנו, ניתן להיכנס לאתר המסע ולהצטרף לרשימת הספונסרים. יש כמובן גם דף פייסבוק שמתעדכן כל הזמן.
רגע, מה אמרתם?! קרוז-קונטרול לווספה?
כן, זה בסך הכל מתקן די פשוט שנועל את ידית הגז ומשחרר כשמושכים אותה, אבל הוא מאוד יעיל ומקל כשאתה רוכב שעות ארוכות עם גז פתוח. כך אתה מוריד עומס מפרק כף היד, וגם יכול לשחרר גם את יד ימין מהכידון מדי פעם כדי לא להתאבן.
והפנסים הכתומים, מה הקטע שלהם?
איאן: באפריקה הבימרים הגדולים שמים שקפים כאלה על הפנסים שלהם, ובלילה כך אפשר לדעת שזה אופנוע ולא רכב עם פנס אחד.
היין: אנחנו לא רכבנו הרבה בחושך, אז לא אכפת לנו שהפנס לא מאיר כל כך טוב ככה. היתרון הגדול הוא שאנחנו יכולים לזהות כך אחד את השני ממרחק גדול, בהצצה קצרה במראה, גם כשיש הרבה רכבים על הכביש, אז זה מאוד יעיל.
מה היתה נקודת השיא של המסע עד עתה?
ישראל כמובן!
נו, ברצינות…
איאן: דרך הגיהינום הבוצית בקניה, וגם הפילים וחיות הבר שראינו שם ממש לידינו.
דייב: מפלי ויקטוריה זה דבר שמדהים לראות אותו כל פעם מחדש. גם הפירמידות משאירות אותך פעור פה, ומבחינתי כל מפגש עם אנשים ותרבות שאני לא מכיר מרתקת אותי, כך שכמעט כל יום יש נקודת שיא כזו או אחרת.
וישראל?
לגבי ישראל, לא צחקנו קודם. אתם אולי רגילים לזה, אבל יש לכם כאן מקומות מיוחדים מאוד, כמו מכתש רמון, ים המלח, וירושלים שיש לה היסטוריה מדהימה והרכב אנושי מרתק. הטיול שעשית לנו בהרי השומרון היה מאלף ופוקח עיניים. זה מאוד מעניין לראות מקרוב את המקומות האלה שכל הזמן שומעים עליהם בחדשות בהקשר של הסכסוך שלכם עם הפלשתינים, והייתי מאוד מופתע כשירדנו לעין מבוע וראינו דו-קיום פשוט ואמיתי. ערבים ויהודים שמבלים יחד באותו מקום, משתכשכים באותם המים ואוכלים שולחן ליד שולחן, והכל באוירה רגועה ונינוחה כל כך. גם השומרונים שפגשנו בהר הברכה נראים מעניינים, כשהגברים לבושים בשמלות הלבנות שלהם כמו בימי התנך, אבל הבנות מסתובבות ביניהם בלבוש מערבי ואפילו די צמוד וחשוף. הרבה ניגודים יש לכם כאן.
מחר אתם עולים על מעבורת מאשדוד לאיטליה. זה כבר החלק הקל יותר של המסע, לא?
היין: פיזית יהיה יותר קל, אבל גם הרבה יותר יקר…
דייב: באירופה אי אפשר לעשות בוש-קמפינג איפה שבא לנו. צריכים להיות הרבה יותר מתוכננים, אבל בשביל זה יש לנו את כריס שסוגר שם את הפינות האלה עכשיו.
איאן: עבורי זו תהיה הפעם הראשונה באירופה, ויש שם הרבה מאוד מקומות מפורסמים שאני רוצה לראות ולהכיר.
חברים, היה לנו את העונג והכבוד להכיר אותכם ולטייל איתכם. בהצלחה בהמשך המסע, ותקפצו שוב לבקר אם אתם בסביבה…
*גילוי נאות: אל המפגש עם שלושת הרוכבים מדרא"פ הגענו על וספה GTS250 שקיבלנו מחב' עופר אבניר. אבניר נותנים חסות למועדון הווספות שמאגד בתוכו גם מותגים נוספים כמו למברטה וראביט. הקטנועים עליהם רכובים השלושה זהים לווספה PX150, אך מיוצרים בהודו על ידי חברת LML שרכשה את פסי הייצור מפיאג'ו.
השאר תגובה